• הרצוג בכפר קאסם האם הגיעה עת ההתנצלויות?

  • כתב - MotiL    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • מדוע אנשי ציבור ערביים לא מצאו לנכון להתנצל בפנינו, אנו שהינם צאצאי הקורבנות דאז? הערבים הם אלה שפתחו במלחמה של ממש עם השקת מאורעות תרפ"ט, ועם השקת המלחמה שאנו קוראים לה מלחמת העצמאות, והם קוראים לה ולתוצאותיה ה"נכבה". אבל התנצלות לא הייתה בשום שלב משלבי המאבק ההוא, אף שהם היו אלה שפתחו בו. וגם לא תהיה...

    הפשע שביצעו יהודים בכפר קאסם (29.10.1956)... היה מעשה חמור במיוחד. אירוע שדגל שחור התנוסס מעליו כפי שהוגדר לאחר מכן. 

    במלאת  65 שנים לפשע המתועב הזה, הזדרז נשיא המדינה הרצוג ובצדק, לסור לכפר האבל ולהתנצל בפני ראשי  המפלגות הערביות. להזכירכם, הם כידוע, מספרים לנו, השכם והערב, על נאמנותם למדינה הפלסטינית, אבל גם ניאותו לקבל, בסבר פנים יפות, את התנצלותו.

    קראתי את הדברים הללו כאשר הייתי בשלב של עלעול בחומרים אחרים, ביניהם כאלה שנפלו קרבן למדיניות מכוונת של השכחה. אחד מהם עוסק באירוע דמים  ששקע ביוון המצולות של סחרחרת היחסים בינינו לבין ציבור הערבי. 

    העילה להשכחה המכוונת הייתה הרצון של ההנהגה הבן-גוריונית, להמנע מהשמת דגש על אירועים שיש בהם משום פוטנציאל של הלהטת הרוחות. חימום יתר ביחסים עם הערבים. למדיניות הזו הומצא כעבור זמן המונח "הבלגה". אלא שאז כידוע בא המופתי חאג' אמין אל חוסייני, וטרף את כל הקלפים. בשלב ההוא (1938), עדיין רווחו הדעות על האפשרויות הגנוזות בשיפור היחסים עם בני דודנו. וכאמור עוד שעה קלה וכל התקוות הגנוזות הללו יתנפצו אל חומות ההסתה והשנאה מבית מדרשו של המנהיג הערבי הנ"ל. 

    בשלב ההוא עוד לא שיערו כי שיטות ההרג בהם ינקטו להלן בני דודנו, הינן אפשריות בכלל. נהרות הדם העתידים לבוא, של חפים מפשע, רובם, שימו לב, נשים וילדים, עדיין לא נחזו על ידי עושי המדיניות שלנו.    

    האירוע המדובר (שכונה אח"כ "ליל הדמים"), בטבריה, התקיים באחד מימי ששי, שלפני יום הכיפורים תרצ"ט (2.10.38),, במועד ההוא פשט כוח פורעים ערבי, מאומן היטב, שמנה כ – 300 איש, מהכפרים הסמוכים, על העיר והשכונה היהודית, רצח רבים בדם קר. רוב הנרצחים היו נשים וילדים (הגברים היו בבית הכנסת). הנהגת ההגנה בטבריה לא חזתה מראש את הצפוי להגיע, למרות שצעירים ערביים נראו מתאמנים באיזורים הסמוכים לעיר, גם נשמעו פקודות שניתנו בשפה הגרמנית, לא העירו את הנרדמים... ההגנה הקצתה לשמירה על השכונה הנ"ל...12 איש.

    בתום הטבח חזרו הרוצחים לבתיהם בכפרים הסמוכים. בעוד נשות "הגיבורים", מקבלות את פניהם ביללות שמחה, כמקובל...  

    אלא שבמקביל לכך עשה כבר שליח מיוחד את דרכו לווינגייט, שפעל עם קבוצת מתנדבים וחיילים בריטיים, במשימה אחרת באזור. השליח איתר את ווינגייט, פצוע, ואת קבוצתו, לאחר קרב, ליד דבוריה. "הידיד" הגיע לטבריה, שמע עדויות. ופנה מהר וללא היסוס, לכפר חיטין הסמוך. הוא וקבוצתו אספו את הגברים בכפר, בחרו עשרה מהם, ולאחר 'הליך שיפוטי', שווידא כי אכן אלה היו בין הרוצחים,  פקד להוציאם להורג. 

     

    הרושם שהותירה תגובה זו בכפרי הערבים בגליל היה עז. יש הקושרים את הבריחה ההמונית (והיסודית),  של הערבים מכפריהם בגליל, עשר שנים מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, ב- 1948, באותם מאורעות דמים בטבריה ובגליל, ובאותה תגובה חריפה שהגיבו אז היהודים ווינגייט. 

    מאז לא התיר הפיקוד הערבי התקפות על ערים ויישובים יהודיים בגליל המזרחי.

    אני מעלה את הדברים הללו (היו כמותם עוד רבים) כדי ששאלת השאלות, מדוע אנשי ציבור ערביים לא מצאו לנכון להתנצל בפנינו, אנו שהינם צאצאי הקורבנות דאז? הערבים הם אלה שפתחו במלחמה של ממש עם השקת מאורעות תרפ"ט, ועם השקת המלחמה שאנו קוראים לה מלחמת העצמאות, והם קוראים לה ולתוצאותיה ה"נכבה". אבל התנצלות לא הייתה בשום שלב משלבי המאבק ההוא, אף שהם היו אלה שפתחו בו. אף שבמקרים לא מועטים, מטרת ההתקפות הייתה, במוצהר, נשים וילדים...

     

    וכן, התנצלות גם לא תהיה...

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף