• דבר תורה לפרשת בחוקותי - על העולם הזה והעולם הבא

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - תגיות:
  • בפרשתנו נקרא את דברי הברית שבפרשת בחוקותי. עם ישראל מובטח (כעם) שבעשיית רצון הקב"ה ושמירת התורה הארץ תפרח, ואויביו יפלו לפניו, ויהיה שלום בארץ. עם ישראל יפרה וירבה בארצו, ושכינת הקב"ה תשרה בתוכו, וכלשון הכוזרי "יתראה העניין הא-להי בנו באותות גדולה". ולעומת זאת עם העם יחטא יענש בדלדול וירידה  עד כדי הגליית עם ישראל מארצו וחורבן הארץ.

    שאלה גדולה שדנים בה הראשונים מדוע לא מוזכר בתורה שבכתב במפורש עניין העולם הבא (שמופיע בהרחבה רבה בתורה שבעל פה- בגמרא בזוהר ובמדרשים).

    רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי עוסק בשאלה זו, ועונה תשובה כפולה משתי פנים שונות משלימות.

    תשובה ראשונה היא שעניין העולם הבא היה מובן מאליו וידוע באומה. היה ברור בעם ישראל שישנה המשכיות ונצחיות לנפש, כפי שרואים ממקומות רבים בתנ"ך. לדוגמא, המעשה בשאול ובעלת האוב, שהעלתה את נשמת שמואל הנביא, ודו השיח שמתואר בתנ"ך בין שאול לנשמת שמואל (שמואל א פרק כח),  ובקהלת (יב/ז) "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה" ועוד.

    ואמונה זו קיבלה חיזוק מהופעת הנבואה בעם ישראל, שכל עניינה הוא דבקות בעל טבעי וברוחני, עד כדי שעניין העולם הבא היה מובן מאליו, ולא היה צורך להזכירו.

    התשובה השניה שהיא עמוקה ויסודית יותר נמצאת בדברי הכוזרי מאמר א סימן קט, ואלו דבריו:

    אבל יעודינו הדבקנו בענין הא-להי בנבואה, ומה שהוא קרוב לה, והתחבר הענין הא-להי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים. ... והיה כל זה והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים לא יפול מהם דבר, ויעודיה כולם כולל אותם שרש אחד והוא יחול קורבת א-להים ומלאכיו. ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראית לנו זה עין בעין.   

    ידוע המיתוס על טרומפלדור שאמר לפני מותו בקרב הגבורה בתל חי "טוב למות בעד ארצנו". והמיתוס הזה באמת ייצג את הלך הרוח בעת ההיא בקרב הגיבורים החלוצים בוני האומה, וכפי שמביא הרב קוק במאמר ההספד העמוק והמורכב "על במותנו חללים":

    לא נזדמן לי הדבר לדעת את הצעירים הללו, אשר נפלו חלל בעמדם לעבוד את עבודתם בארץ ישראל בתור חלוצי התחיה הלאומית, לפי הלך רוחם. מהאחד (ברל) אשר נזדמן הדבר שהיה לפני איזה דין ודברים על אודות עזבונו, נוכחתי לדעת ע"י מכתביו ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצויין, בן תורה, מטפוסם של החשובים שבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לארץ ישראל בכל חם לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ. בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל. הלב הצעיר ההומה למראה החיים העליזים שהאירו אליו את תקותם, הניטלים ממנו, ולזכר אם שכולה, שהוא כל נחמתה בחשכת חייה המרים, מצא מרגוע ברגעי הפרפור בין החיים והמות, ברעיון שהוא מת בעבודה לשם תחיה לישראל בארץ ישראל. למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש. בלא ספק. פחות או יותר בערך זה היתה מדתם של יתר החללים. "מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".

    מתוך הדברים הללו העניין מוסבר היטב. תורת ישראל מיועדת לעם ישראל כולו כעם, לבנות אותו כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", וממילא עיקר השכר הוא שכר לכלל העם, ולא לכל יחיד בפני עצמו. עניין השכר הפרטי קיים, אבל הוא משני ביחס לייעוד הגדול הזה, ולכן התורה מדגישה דווקא אותו, ודווקא הוא זה שצריך להניע כל אדם, לקדם את עם ישראל (וממילא את כל העולם) לייעודו וגאולתו. ואת עניין השכר הפרטי ניתן להשאיר לאמונה העממית ולמסורת האמיתית שעוברת בעל פה, המחוזקת על ידי הופעת הנבואה ודברי הנביאים. 

  • תגובות 

חזרה לראש הדף