• פרשת אמור- ספירת העומר והנלמד ממנה

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - תגיות:
  • בפרשתנו נקרא על מצות ספירת העומר, שחלה בתקופה זו.

    המצוה מהתורה שמופיעה בפרשתנו היתה בזמן שבית המקדש היה קיים להקריב ממחרת יום טוב הראשון של פסח להקריב את מנחת העומר הבאה מהשעורים. מיום הבאת עומר התנופה מצווה התורה לספור חמישים יום –שבעה שבועות, כאשר ביום החמישים – ממחרת סוף השבוע השביעי,  מגיע חג השבועות, בו קריבה מנחת "שתי הלחם" מנחה מן החיטים.

    וכבר עמדו על כך בספרים (הר"ן על הרי"ף סוף מסכת פסחים, ספר החינוך הרב קוק בעולת ראי"ה ועוד) שימי ספירת העומר הם ימי התעלות שבאים כהכנה לחג מתן תורה, הוא חג שבועות, בהם עם ישראל מתעלה ומתקן את מידותיו, כעניין "דרך ארץ קדמה לתורה".

    ביציאת מצרים עם ישראל זכה לחירות הגשמית, אבל אז עדין העם והיחיד נמצאים במדרגה ראשונית גופנית פשוטה, ומביא מנחה מהשעורים, שהם מאכל בהמה. והוא הולך ומתעלה וסופר שבעה שבועות, 'כשבעה נקיים שסופרת הנידה להיטהר מטומאת נידתה' (עיינו ר"ן שם), בכל יום מתקן עוד מידה ועוד מידה (חסד שבחד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכו', וכך מתקן כל אחת משבע המידות שיש באדם הכלולה משבע בחינות- וכנגד שבע המידות שיש גם בהנהגת הקב"ה את המציאות-  מידה את בכל שבוע). ואז ביום החמישים זוכים לתורה – שהיא ביום החמישים שלמעלה מהטבע, ומתעלים להקריב קרבן מהחיטים שהם מאכל אדם.

    מנהג ישראל בימי ספירת העומר לקרוא בכל שבת בפרקי אבות, שייך גם לעניין הזה. כהכנה למתן תורה חייב לבוא תיקון המידות "הדרך ארץ" שקדמה לתורה, כי רק אדם שמתקן את מידותיו התורה תבוא ותעלה אותו לדרגה עליונה.  

    הדבר מתקשר גם לפן העצוב שקיים בימי ספירת העומר. במקור ימי ספירת העומר היו ימי התעלות ושמחה. אלא שבסוף תקופת בית שני (כ-80 שנה לאחר חרבן הבית), ארע המאורע של פטירת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא על ש"לא נהגו כבוד זה בזה" (לפי דרגתם).

    המוטל עלינו דווקא בימים אלה להתחזק במידה זו, לתקן את המידות, ובראשן את מידת הענווה שהיא הכתר של כל המידות הטובות. וכאשר אדם אינו גבה לבב הוא מודע לכך שיש לו הרבה מה ללמוד מכל אדם, לא ממהר לשפוט אנשים אחרים, ואכן מתייחס לזולתו מתוך כבוד ואהבת אמת.

  • תגובות 

חזרה לראש הדף