• שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: קבלת פנים מזרח תיכונית לנשיא ביידן

  • כתב - יורם אטינגר    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • מדיניות ארה"ב במזה"ת
    מאז המאה ה-7 המזה"ת הוא מוקד מלחמות וטרור אזוריים וגלובלים. האזור מתסכל מדינאים אמריקאים הפועלים לקידום דו-קיום בשלום, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי, אך יוזמותיהם גורמות – במקרים רבים – להחרפת זעזועים מדיניים וחברתיים, טרור, מלחמות, והפרה גסה יותר של זכויות אדם.  
    לדוגמא:
    ב-1978/79התכוונה ארה"ב לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן, אך תמיכתה באייתולה חומייני הגולה בפריז ותקיעת סכין בגבו של השאה הפרו-אמריקאי תרמו להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד טרור אזורי ועולמי, ולאויב המר ביותר של ארה"ב ובעלות בריתה הערביות.
    ב-1990 התייחסה ארה"ב לצדאם חוסיין כבעל ברית - מכיוון שהיה "אויבו של אויבי", איראן – ולכן ראתה בו שותף מודיעיני ומסחרי, והעניקה לו (במפגש צדאם עם שגרירת ארה"ב) "אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי "מלחמות מפרץ", מלחמת אזרחים, והחמרת איומי איראן והטרור האסלאמי.
    ב-2003 ("מלחמת המפרץ 2") חיסלה ארה"ב את משטר צדאם חוסיין, ריסקה את שלטון הממסד הסוני, העלתה לשלטון את הממסד השיעי הנתמך על ידי איראן, ובכך תרמה להתפרצות מלחמת אזרחים וגל טרור, המשרתים את האייתולות באיראן.
    ב-2009 השפילה ארה"ב את הנשיא מובארק (בזמן ביקור אובמה המצרים) וחיבקה את "האחים המוסלמים", מתוך כוונה לקדם זכויות אדם ודמוקרטיה. מדיניות זאת הזניקה את "האחים" לשלטון ב-2012/13 והעניקה רוח גבית לפעילותם הפוליטית והטרוריסטית – בשיתוף פעולה עם תורכיה ואיראן - להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
    ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית שהפילה את שלטון קדאפי, במטרה לבלום טבח של קדאפי בבני עמו. אבל חיסול קדאפי – למרות שמאז 2003 שינה עורו והפך ללוחם מוביל בטרור האסלאמי, והעביר לארה"ב את תשתית הגרעין – הפך את לוב לזירת מלחמות אזרחים, בסיס טרור אסלאמי והפרת זכויות אדם קשה שבעתיים.
    ב-2011 קידמה ארה"ב בברכה את גל שפיכות הדמים ברחוב הערבי כאילו היה "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". הסירוב להכיר במציאות של "צונאמי הערבי", תרם לערעור יציבות המזרח התיכון ועודד ארגונים פורעי-חוק להחריף את המאמץ להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים.
    הסכם הגרעין מ-2015 ראה באיראן השיעית שותף אמין למו"מ, הנכון לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם מדינות המפרץ הסוניות. אבל המציאות מתעדת שההסכם העניק לגיטימציה לשלטון האייתולות, והזרים לאיראן 150 מיליארד דולרים להחרפת הדיכוי של תושבי איראן, ולליבוי מלחמות (תימן, עיראק, סוריה ולבנון), פיתוח יכולות בליסטיות, המשך פיתוח גרעיני, הגברת הטרור וקידום חזון דתי, פנאטי, מגלומני להשתלטות על המפרץ הפרסי, האוקינוס ההודי, הים האדום, קרן אפריקה, המזרח התיכון, ועוד, תוך כדי פגיעה קשה באינטרסים של ארה"ב, "השטן הגדול".


    ב-2021 ארה"ב מפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם ודמוקרטיה, בנוסף לגינוי מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן, הפוגעת באופן קשה באוכלוסייה האזרחית. אבל, הלחץ על סעודיה הפרו-אמריקאית, הוצאת השבטים החות'ים התימנים-שיעים מרשימת ארגוני הטרור, והשינוי החיובי בהתייחסות ארה"ב לאיראן (תוך הימנעות מהאשמתה בהפרת זכויות אדם ודמוקרטיה...), מעניקים רוח-גבית לחות'ים, המחריפים – בסיוע איראני - את השיגור השיטתי והמכוון של טילים וכלי-טיס-לא-מאויישים-מתאבדים למרכזים עירוניים ומתקני נפט בסעודיה.
    השינוי במדיניות ארה"ב מביא להגברת המאמץ האיראני להפלת המשטר הסעודי, כולל סיוע גובר לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן שפרצה ב-2015, בהמשך למלחמות האזרחים מ-2015-2009, 1979, 1970-1962, ועוד.
    איראן רואה בעימות עם מדינות ערב הסוניות המשך מלחמה בת 1,400 שנים בין השיעים לסונים.
    מציאות המזרח התיכון
    ציוני הדרך הנ"ל במדיניות החוץ של ארה"ב, שופכים אור על הפער העצום בין תובנות מקובלות במערב לבין המציאות המזרח תיכונית:
    1. מציאות מזרח תיכונית מחד, ויציבות מדינית ודו-קיום בשלום מאידך, מהווים דבר והיפוכו.
    2. הזהות והנאמנות המקומית, חמולתית, שבטית, אתנית, דתית, גיאוגרפית ורעיונית מוצקות יותר מזהות ונאמנות לאומית שהן חדשות-יחסית ומאד פריכות במזרח התיכון.
    3. המזרח התיכון מאופיין על ידי משטרים רודניים, המייצגים מיעוט חזק, שהם בעלי לגיטימציה מוגבלת. הם עולים לשלטון, ומאבדים שלטון, באופן אלים.
    4. תוחלת החיים של משטרי המזרח התיכון היא זמנית,  ולכן מביאה למדיניות זמנית, בריתות והסכמים זמניים והפכפכים (לדוגמא, מצרים לפני ואחרי 1952; עיראק לפני ואחרי 1958; לוב לפני ואחרי 1969, ולפני ואחרי 2003; איראן לפני ואחרי 1979; תורכיה לפני ואחרי 2003; מצרים לפני ואחרי 2012/13; וכו').
    5. מוסדות דמוקרטים כגון בחירות חופשיות וזכויות הפרט זרים למזרח התיכון.
    6. הציפיה לשלום בינערבי אינה בהישג-יד בטווח הקצר, אם בכלל מציאותית על רקע קריסה תכופה של הסדר המדיני במדינות ערביות (לדוגמא, לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן), המאכלת על צוואר רוב המשטרים הערביים, שיגרת טרור ומלחמות מאז המאה ה-7; וכישלון שיטתי של יוזמות פיוס ושלום.
    7. פער בלתי ניתן לגישור בין כמיהת המערב למזרח תיכון של שלום, דמוקרטיה וזכויות אזרח, לבין מציאות המזרח התיכון. לעומת המערב הנוטה לסגוד להווה ולטווח הקצר וממעיט בחשיבותה של ההיסטוריה והדת, המזרח התיכון סוגד לשורשים היסטורים דתיים ואתנים (לא שוכח ולא סולח....).
    לפי פרופסור אלי כדורי (London School of Economics, היסטוריון פורץ-דרך של המזרח התיכון): "היוזמה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון משולה ליוזמה להזרים נחל מים במעלה-הר."
    מסקנות
     *על רקע זעזועי המזרח התיכון, לאור חשיבות המזרח התיכון לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ושאיפתה לצמצם את הנוכחות הצבאית באיזור, ישראל מהווה את בעלת-הברית היעילה, האמינה והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, המאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בתוספת כח אדם אמריקאי.
    *בניגוד לתובנה המקובלת, הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", הסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, ואינה בבת-עין ערבית.
    *על ישראל לקבוע את צרכי הביטחון שלה לפי מגבלות המציאות המזרח תיכונית ולא לפי ערכים, כמיהות ותפישות עולם מערביות. כלומר: על גבולות ביטחון לעמוד בפני תרחישים גרועים מזרח תיכוניים, ולא בפני תרחישים חיוביים ומחממי-לב מערביים.

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף