• מתורתו של השפת אמת לפרשת כי תבוא

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - תגיות:
  • * יסוד ההתחדשות. כתוב בפרשתנו "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". וכותב רש"י ע"פ המדרש "היום הזה- שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים". אל תעשה דברים רק מתוך הרגל, אלא מתוך התלהבות ומחשבה והתרגשות כמו בפעם הראשונה.

    ומבאר השפת אמת שבאמת בכח האדם לחדש כל דבר (הן בקודש והן בחיי החולין). כי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד, בכל רגע,  מעשה בראשית. והנקודה הפנימית שבכל דבר לעולם לא תתישן, כי דבריו יתברך חיים ונובעים תמיד. וכך כפי שהאדם מברר במחשבתו ובצורת ההסתכלות שלו את הנקודה הטובה הערכית החיה שיש בכל דבר, ובעיניו הדברים הם כחדשים, כך הוא זוכה שמתגלה לו ההתחדשות באמת.

    ובהשלמה לעניין הקודם- יסוד ההתמדה. על הפסוק "והיה אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך" מביא המדרש את הפסוק במשלי "אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי בכל עת לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים" וגו'. האדם צריך לשמור ולהשתוקק לפתיחת השערים, ואז כשבאים ימי הרצון הוא מרגיש בהם הארה, וכפי מה ששוקד על הפתחים בכל יום, כך הוא זוכה להשפעה כשהם סוף סוף נפתחים.
    נכון, צריך ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אבל לא תמיד זה כך. לפעמים יש את השיגרה השוחקת, חוזרים על הרוטינה של המעשים היום יומיים ולפעמים שוכחים את החשיבות, ולא מצליחים  לראות את התוכן הפנימי שבהם (או שוכחים להסתכל..). אבל זה לא ממעיט מחשיבות העשיה. לעשייה כזו גם יש ערך רב, ובזכות ההתמדה, מגיע הזמן שזוכים להבנה גבוהה יותר, שמרוממת ונותנת למפרע משמעות ועוצמה לכל העבודה שנעשתה עד כה. והאדם מתקדם.

     * רעיון ידוע שיש לו גם ביטוי בהלכה, שיש עבודה המוטלת על האדם הן ביחס לטובה שמקבל והן להפך. במקרה של רעה ח"ו, מצופה ממנו לפשפש במעשיו, לקבל את הדין באהבה, לדעת שהכל משהשי"ת, והכל לטובה בסופו של דבר. ומאידך בימי הטובה עליו להזהר שלא יגבה לבו, אלא לזכור שהשי"ת הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וללא סיעתא דשמיא ("מזל") הוא לא היה מצליח, ושגם כשרונותיו הם מתנה מהקב"ה.

    בשפת אמת ישנם כמה רעיונות קצרים בעניין זה:

    "והותירך ה' אלוקיך לטובה"- שגם בשבעת הטובה יזכה אותך הקב"ה שתשאר כמו קודם, לא תבוא לידי התנשאות והתנפחות, אלא תשאר מבחינת האישיות בדיוק אותו בן אדם.
    ישנו מעשה יפה בעניין זה: מסופר על אדם אחד שהיה מתחילה רועה מצאן פשוט, אלא שבעקבות טובה גדולה שעשה למלך, הלה מינהו בתמורה לפקיד גבוה. ומשקבל את המינוי התגלו הכשרונות שלו כמו גם הנאמנות והאצילות, עד שעלה מעלה מעלה עד למינוי הנכבד של שר האוצר וראש השרים של המלך.
    שאר השרים קינאו בו מאוד ורצו למצוא עלילה להוריד אותו מגדולתו, וכך החלו "לטפטף" למלך שהוא מועל בכספים ושצריך לבדוק אחריו וכו' וכו'. המלך סמך מאוד על שר האוצר שלו, אבל לאט לאט הדברים חדרו לו אל הלב, עד שלבסוף החליט באמת לבצע בדיקה. בא לביתו של שר האוצר עם כל הפמליה, ובקש/דרש משר האוצר שיראה לו את כל חשבונותיו וכל רכושו. השר עשה זאת בחפץ לב, עד שהגיעו לחדר אחד שהיה נעול. אמר השר למלך שלחדר הזה לא יוכל להכניסו, ואפילו לאשתו ובניו אין הוא מרשה להכנס לשם, ורק הוא נכנס לשם לשעה אחת ביום ולא יותר. וממש התחנן בפני המלך שיוותר על החדר הזה. כמובן שהדבר רק הגביר את חשדותיו של המלך, שדרש במפגיע שיתן לו להכנס לשם, ומיד. לשר לא היתה ברירה, ולפני המלך ושריו הנדהמים נתגלה תוכנו של החדר. היה זה חדר פשוט, בסך הכל עם כסא ושולחן, כשעל הכסא מונחים בגדי רועה, ועל השולחן מקל הרועים והחליל.     

    פירוש נוסף של השפת אמת- "והותירך", מלשון שיריים, שהאדם דווקא מתוך הטוב שקיבל משים עצמו כשיריים. כי ע"י רוב חסדי ה' צריך האדם לקבל הכנעה רבה מזה החסד העליון שזכה לו, עד שירגיש עצמו כשאריות ("כשיריים"). אומנם, כמובן רק במידה, כי תחושה מוגזמת מסוג זה איננה טובה, וזהו שכתוב "והותירך - לטובה".

  • תגובות 

חזרה לראש הדף