• "הפגנות השמאל: אחרינו המבול. נשבור את הכלים..."

  • כתב - MotiL    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף

  • כעבור כחודש בלילה שבין 14.7.20, ל - 15 בו, חזו תושבי ישראל בהפגנה נוספת, הפעם מול ביתו של ראש הממשלה. שוב בלטה נוכחותם של החולצות השחורות וגילם הצעיר של המפגינים. הפעם כוונה הפגנה זו אל ה"ביביסטיליה", קרי, מעונו של ראש הממשלה ומשפחתו, בפי המפגינים. הייתה זו הפגנה אלימה הרבה יותר. במהלכה הותקפו עיתונאי חדשות 13, אבישי בן חיים ויוסי אלי. נפרצו מחסומים אף ניצתה אש במספר מוקדים. בעת השידור של כתבי החדשות הנ"ל, פרצו מפגינים לשידור חטפו מיקרופון והשתוללו. השתוללות זו קיבלה גושפנקא חלקית, איך לא, ע"י מערכת המשפט, שלא בוששה חלילה, ושחררה מיד את מרבית העצורים.
    מי מפגין עכשיו, ומדוע?
    קיים מרכיב עדתי דומיננטי וזהה, הקושר בין הפגנת האוהלים 2011, לבין ההפגנות האחרונות: הדומיננטיות האשכנזית. לא ניתן לומר שאין בשוליים של הפגנות אלו גם נוכחות מזרחית. אולם היא מועטה. לא הכול יאהבו את ההבחנה הזו אבל היא מעוגנת במציאות, בהפגנות אלו. מדובר בדור שלם (ע"ע "קץ שלטון האחוסלי"ם", ספרו החשוב של ברוך קימרלינג): החש שהשלטון נלקח ממנו. (לדעת קימרלינג מוצאו העדתי ברור ומובנה).. גם נתניהו החריף תחושה זו, בכך שהוא ניפץ, בהצלחה גדולה, את תקרת הזכוכית, ואיפשר למזרחיים צעירים רבים, בני אותם גילאים מקבילים, להגיע לעמדות שלטון, מפתח והשפעה. האחוסלי"ם הצעירים לא יכולים לשאת עובדה זו, להשלים עמה ולסלוח לו על כך. ומי הנושאים את דגלם ברמה? לפיד, יעלון וברק, ועד לפני חדשים אחדים גם גנץ..... ויש עוד "איים" שניתן לאפיין אותם ביוצאי אותה עדה, המסרבים לוותר על אחיזתם בכוח ובסממני השלטון השונים, כגון המערכת המשפטית שלא בוררת באמצעים כוחניים ואנטי דמוקרטיים שלא לומר בריוניים (סילוק יולי יואל אדלשטיין מתפקידו, ללא שום בסיס חוקי כלשהו), לשם כך. ומי ניצב בחזית "איים", שוחרי קיפוח אלה? ניחשתם נכון. יוצאי עדה מסויימת מאד מאד.
    בשל הסיבה האמורה ובשל סיבות אחרות, גם דמוגרפיות, הרלבנטיות של השמאל היהודי בישראל במצב של שקיעה. כוחו בכנסת פוחת מבחירות לבחירות. אמנם כחול לבן יצרה תחושה של שינוי זמני, כאשר זכתה בשני מופעי בחירות, במספר קולות דומה לזה של הליכוד. אולם לא עמד לרשותה "גוש" יציב ומוצק כפי שהשכיל לכונן נתניהו. כאשר "נפנפו" ראשיה באפשרות שילובה של המשותפת הערבית בקואליציה, בניגוד מוחלט ואף מנקר עיניים, להבטחותיה מהיום הקודם, איבדה את כל עולמה. תחושת השמאל כי אזלו סיכוייו לחזור לשלטון העצימה את תסכולו. קבוצה פוליטית מתוכו, מונעת על ידי שנאה  וע"י ה"רק לא ביבי", מתחמקת בעקשנות מהתייחסות לשאלה באשר לזכות השיבה, עליה כבר הודיעו הפלשתינים, כי לא יוותרו. יש לציין כי הגרעין הקשה בקבוצה זו, רדיקלי עוד יותר. כאן מצהירים בגלוי כי על ישראל לשנות את צביונה הלאומי ועליה להגדיר את עצמה כמדינת כל אזרחיה. קבוצה זו מגדירה עצמה כאנטי ציונית, אף מגדירה את הנוכחות הישראלית בגדה כ"מבוססת אפרטהייד".
    פרופ' קמיל פוקס סקר ב - 2019, את המשיבים על פי השתייכותם הרעיונית. הוא הציע למשיבים 5 אפשרויות. ימין. מרכז-ימין, מרכז, ומרכז שמאל. הוא מצא כי רק 5% מהישראלים מגדירים עצמם כ"שמאל".ועוד כ – 11% מהישראלים מגדירים עצמם כ"מרכז שמאל". בסקר אחר שנערך כעבור שנה נמצא שרק 6% מהישראלים מגדירים עצמם כ"שמאל". זהו נתון משמעותי מאד, המגלם בחובו את כל הסיפור הפוליטי/ישראלי מאז המהפך של בגין, ב – 1977.
    אלא שגם ההסוואה פועלת היטב, בבואנו לבחון את התופעה. רבים מהמשתייכים לשמאל ולשמאל הרדיקלי מגדירים עצמם כפעילים בארגוני זכויות אדם, וכפעילים בתחומים חברתיים נטו. אלא שההפגנות האחרונות דוגמת זו שארעה ביום שלישי האמור, תולשת את החיג'אב מפניהם של המפגינים. השנאה לנתניהו היא זו הדבק והיא זו שמעבירה את השמאל הצעיר על דעתו.
    אלא ששנאה, כעס ו"רק לא ביבי", אינם תחליף לאידיאולוגיה. הם אינם תכנית עבודה. בכוח קמפיין הכעס הזה, לא יחזור השמאל לשלטון. השלטון ירחק ממנו יותר ויותר.
    otmoti@netvision.net.il



  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

  • פרסמו אצלנו לחווית פרסום מדהימה שתניב לכם פניות איכותיות במיוחד. השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

חזרה לראש הדף