• פרשת בא - חכם עדיף מנביא

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - תגיות:
  • בפרשתנו אנו קוראים על השלמת עשר המכות, ויציאת עם ישראל ממצרים. לאחר מכת בכורות המצרים לא מסוגלים לסבול יותר, "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ". 

    התורה מסכמת את תקופת העבדות והיציאה לגאולת עולם בפסוקים שנראים חגיגיים במיוחד: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". 


    והנה דווקא מיד לאחר פסוקים אלו, בתוך העניין של יציאת מצרים התורה בוחרת "לשבץ" את הלכות קרבן פסח : "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל  בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" וכו'. וחוזרת לעניין הראשון: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם".

      

    ולכאורה אינו מובן למה התורה כותבת את ההלכות הללו דווקא כאן באמצע הסיפור. 


    ונראה שהתשובה נעוצה בעקרון יסודי שביהדות, אותו מבאר בהרחבה הרב קוק בספר אורות במאמרו "חכם עדיף מנביא". כותב שם הרב קוק שכל מה שלא הצליחו הנביאים לעשות בנאומים חוצבי להבות אש ומלאי התרוממות רוח, הצליחו לעשות החכמים בעלי הפרטים הקטנים ודקדוקי ההלכות. 

    בכל תקופת הבית הראשון נלחמו הנביאים בעבודה הזרה, בסופו של דבר ללא הצלחה. 

    אליהו בהר הכרמל אפילו מוריד אש מן השמים: "ענני ה' ענני, וידעו העם הזה כי אתה ה' הא-להים ואתה הסביבות את ליבם אחורנית".  "ותיפול אש ה'... וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא ה א-להים ה' הוא הא-להים". אומנם לאורך זמן המעמד האדיר הזה לא מחזיק, וכבר למחרת המלכה איזבל שולחת לאליהו מאיימת עליו במוות והוא נאלץ לברוח, מבלי שאף אחד יתמרד. העם חוזר לסורו והעבודה הזרה ממשיכה. וכך כל הנביאים עד לחורבן הבית וגלות ישראל. 

    לעומת זאת בבית שני אין נבואה. בית שני הוא זמנם של "אנשי כנסת הגדולה" שתקנו תקנות, ובתקופה זו התורה שבעל פה מתרחבת ומשתכללת ע"י נושאי הדגל - החכמים. ודווקא בבית שני העבודה הזרה נעלמת. מה שלא הצליחו לעשות הנביאים הצליחו החכמים. 

    ואומר הרב קוק שבעיסוק והדקדוק בפרטים ישנה גם סכנה שאינה קיימת בדברי הנבואה- האדם עלול לשקוע בפרטים וישכח את המקור- את האור האלוקי הגדול ששורה בהם, שאותו הם באים לממש במציאות. 

    ואומר הרב שהשילוב המושלם נמצא בנבואתו של משה רבינו שהיה גם אב לחכמים וגם אדון הנביאים. ולשם גם אנו צריכים לשאוף בתחיית עם ישראל בארצו, לשלב את אורות הנבואה עם אורות החכמה. 


    ונראה שהרעיון הזה מאיר מתוך הפסוקים בפרשתנו. התורה לוקחת את פסוקי השיא של הגאולה ממצרים, מלאי התרוממות הרוח, ואומרת לאדם שלא יתן לרגשות נעלים אלה לחמוק ולהעלם, אלא יממש אותם בפרטים - פרטי העבודה של קרבן הפסח וליל הסדר, פרטים שבזכותם זכרון גאולת יציאת מצרים עדין חי בלב כל אחד מעם ישראל. ומאידך לאחר הפרטים חוזרים אל הכלל- אל תשקע בליל הסדר רק בפרטים (החשובים!) של חוקת הפסח, אלא תזכור גם להתרומם חזרה מהפרטים אל הכלל. 


    "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

  • תגובות 

חזרה לראש הדף