• שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: לחץ אמריקאי – מבחן להנהגה בישראל

  • כתב - יורם אטינגר    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • לחץ אמריקאי הוא תופעה קבועה ביחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948, להוציא את תקופת טראמפ שהיה הנשיא היחיד שלא לחץ על ישראל.  הפעלת הלחץ היא ביטוי לפער בלתי-ניתן לגישור בין תפישות העולם של ראשי ממשלות ישראל לזו של מחלקת המדינה בוושינגטון, שהתנגדה באופן ברוטלי להקמת המדינה היהודית, וממשיכה להטיח בה ביקורת.
    לחץ אמריקאי מהווה מבחן מנהיגות לראש הממשלה: האם ימנע מלחץ ע"י הסגת/הקפאת/הגמשת יעדים מדיניים (כגון חיזוק הנוכחות בירושלים, יו"ש והגולן), או יהדוף את הלחץ ויקדם יעדים מדיניים.

    מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לוחץ

    מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, המעצב העיקרי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן, לוחץ על ישראל לאמץ את תפישת עולמו - המאפיינת את מחלקת המדינה - בסוגיות איראן והפלסטינים.

    *בלינקן לוחץ על ישראל לקבל את הערכתו שחבילה פיננסית ודיפלומטית נדיבה תשכנע את משטר האייתולות באיראן לדבוק בדו-קיום בשלום עם שכנותיה הערביות-סוניות, לזנוח את החזון הפנטי והאימפריאליסטי המנחה את האייתולות, ולחדול מחתרנות, טרור ומלחמות באזור ובעולם. בלינקן גיבש את הערכתו תוך התעלמות מהתנהלות משטר האייתולות באיראן מאז שתפס את השלטון ב-1978/79 בסיוע פעיל של ארה"ב. מזכיר המדינה סבור שהאייתולות הם ברי-שיח אמינים, ולכן הסיר את האופציה הצבאית משולחן המו"מ, ומעדיף את האופציה הדיפלומטית עם משטר פנאטי, פורע-חוק.

    *בלינקן מאמין שהסוגייה הפלסטינית היא גורם מרכזי לזעזועי המזה"ת, בבת-עין של הערבים ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי, תוך התעלמות מהתנהלות פלסטינית רבת-שנים ועקבית במישור הבינערבי והישראלי,.


    לכן הוא משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ועזה, חלוקת ירושלים (ומכאן הלחץ להפעלת קונסוליה/שגרירות ארה"ב לענייני פלסטינים בירושלים) והקפאת הבנייה היהודית – אך לא הערבית – ביו"ש הם צעדים חיוניים להשכנת שלום.

    בלינקן לוחץ על ישראל לסגת לקווי-1949 שהוגדרו ע"י שה"ח אבא אבן – שהיה "יונה" מובילה – כ"קווי אושוויץ".

    לפי מפת הדרכים של בלינקן – המתעלם מההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על אינטרסים אמריקאים – ישראל חייבת לסגת לרצועה החוף הצרה (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטת על ידי רכסי יהודה ושומרון; וכל זאת במזרח התיכון הגועש, הבלתי-צפוי, האלים, חסר-סובלנות כלפי "כופרים" ו"מאמינים כאחד, ונטול דו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי מזה 1,400 שנים.

    *מזכיר המדינה בלינקן ממעיט במשקל התנהלות מורכבת, מתסכלת ומתועדת בעבר ומאדיר את משקל התנהלות ברורה, נוחה וספקולטיבית בעתיד.  הוא מתעלם מהעובדה שאסכולת שטחים-תמורת-שלום הביאה לשטחים-תמורת-טרור, כפי שמתעדים תקדימי אוסלו (1993) וההתנתקות מרצועת עזה (2005), בנוסף לתקדימי הטרור הפלסטיני בירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (1990).

    לחץ אמריקאי על ישראל - תקדימים

    האם לחץ אמריקאי עקבי עם מציאות המזה"ת?

    האם לחץ אמריקאי מקדם את אינטרס ארה"ב ותהליך השלום?

    האם ישראל יכולה להדוף לחץ אמריקאי להימנע מצעדים החיוניים לבטחון וקיום ישראל (כגון הסרת איום הגרעין האיראני) ולסגת משטחים המהווים את ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות, והלשון היהודיים?

    בחינת מסכת הלחצים על ישראל מ-1948 ממחישה שהם מונחים על ידי תפישת העולם של מחלקת המדינה הרצופה במשגים קריטים במזרח התיכון (כגון תקיעת סכין בגבו של השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", וחיבוק עז לאייתוללה חומייני, צדאם חוסיין וערפאת).  תקדימי הלחץ מוכיחים שלחץ ארה"ב על ישראל מחייב את הערבים/פלסטינים לעקוף את ארה"ב מהאגף הרדיקלי, מחריף את הטרור הפלסטיני, פוגע באינטרס ארה"ב ונכשל בקידום תהליך השלום (כפי שמוכיח כשלום-סדרתי של כל יוזמות השלום של ארה"ב).

    *ב-1948 לא המתין בן גוריון ל"אור ירוק" מהבית הלבן, והודיע על נחישותו להכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות עזה להקמתה בהובלת מחלקת המדינה (יחד עם משרד ההגנה, ה-CIA, "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט"),  כולל לחץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי (אמברגו על אספקת נשק, כאשר הערבים קיבלו נשק בריטי). לפני הכרזת העצמאות הופעל לחץ להסכים למשטר נאמנות של האו"מ, ותוך כדי מלחמת העצמאות, ולאחריה, הופעל לחץ כבד לחזור לקווי החלוקה, כלומר לסגת מ"שטחים כבושים" בגליל, בשפלת החוף, ירושלים המערבית ובנגב, ולקלוט כ-75,000 פליטים פלסטינים. מחלקת המדינה הזהירה שהמדינה היהודית תהייה פרו-סובייטית, תפגע ביחסי ארה"ב עם מדינות ערב, תסכן את יבוא הנפט מהמפרץ הפרסי, ותביא ל"שואה שנייה תוך פחות מעשור". בן גוריון דחה את הלחצים למרות שלצידו היו רק 650,000 יהודים (היום – 7.3 מיליון), כלכלה וצבא מצומצמים ביותר (היום – מהמרשימים בעולם) ומערכת יחסים בינלאומים מינימלית (היום – קשרים ביטחוניים ומסחריים מסועפים עם ארה"ב, סין, רוסיה, אירופה, תורכיה, אוסטרליה, קנדה, אפריקה, אמריקה הלאטינית ואסיה).

    הדיפת הלחץ על ידי בן גוריון היקנתה לו הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח מצד ארה"ב ובישראל, והניחה את המסד להפיכת ישראל ממעמסה על ארה"ב לבעלת ברית אסטרטגית ייחודית, כפי שתועד לאחר מלחמת העצמאות על ידי המלצת הרמטכ"ל האמריקאי, עומר בראדלי, לשדרג את ישראל למעמד של "בעלת ברית מועדפת". המלצת הגורמים הביטחוניים נדחתה על ידי מחלקת המדינה והבית הלבן ללא דיון.

    *ב-1967, ערב "מלחמת ששת הימים", כאשר ישראל עמדה בפני פלישה מתואמת של מצרים, סוריה וירדן (שהילכה אימים על בכירים במערכת הביטחון ובממשלה), הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ לוי אשכול מפני מתקפת-מנע: "אם תפעל לבד, תישאר לבד."
    אבל אשכול הדף את הלחץ, לא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, פתח במתקפת-מנע וריסק את תשתיות הצבא המצרי שנועדו להשמיד את ישראל, ולסלול את הדרך להפיכת הנשיא המצרי נאצר (הפרו-סובייטי) למנהיג הפאן-ערבי, להפלת המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי (כאשר כלכלת ארה"ב הייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי), להנחתת מהלומה ביטחונית וכלכלית קשה על ארה"ב, ולקידום דרמטי של מעמדה האזורי והעולמי של ברה"מ.

    נחישות אשכול לפתוח במלחמת-מנע, לאחד את ירושלים, להקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", ולהניח את היסודות להתיישבות ביו"ש (לדוגמא, כפר עציון, האחזויות בקעת הירדן, והכרזה שגבולה המזרחי של ישראל יהיה נהר הירדן), למרות לחץ אמריקאי, הפכו אותו למושא להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, ותרמו להפיכת ישראל מצרכן-ביטחון למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב. מ-1967 ישראל הפכה בהדרגה לנושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילי ארה"ב על סיפונה, שאי-אפשר להטביעה, עוגנת באזור קריטי לאינטרס ארה"ב, וחוסכת לארה"ב 20-15 מיליארדי דולרים לשנה שהיו נדרשים – אם לא הייתה ישראל במערב המזרח התיכון - לייצור נושאות מטוסים אמיתיות, הצבתן באוקינוס ההודי ובים התיכון ותחזוקתן, בנוסף להצבת מספר חטיבות צבא באזור.

    *ב-1981 הפעילה ארה"ב לחץ כבד על רה"מ מנחם בגין לבל יפציץ את הכור הגרעיני בעיראק. הדיפת הלחץ העניקה לבגין – שלא המתין ל"אור ירוק" מוושינגטון - הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח הביאה להשמדת הכור הגרעיני, ובכך מנעה מארה"ב ב-1990/91 עימות טראומטי עם צדאם חוסיין גרעיני (בעקבות פלישתו לכווית והאפשרות שיפלוש לסעודיה ואיחוד האמירויות).  ב-2007 אימץ רה"מ אולמרט את דוקטרינת-המנע של בגין, השמיד את הכור הגרעיני הסורי – בהסכמה של ארה"ב – ובכך חסך מהאזור את ההשלכות הנוראיות של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

    *ב-1981 לא סבר בגין ש"אור ירוק" מוושינגטון הוא תנאי להחלה יעילה של החוק הישראלי על רמת הגולן. בגין החיל את החוק הישראלי על אפה וחמתה של ארה"ב, שהגיבה בהשעיית הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקה של מערכות צבאיות. אבל, שליטת ישראל ברמת הגולן תורמת לאינטרס ארה"ב על ידי  מעקב אחרי -והגבלת - כושר התמרון הצבאי של איראן, רוסיה, סוריה וארגוני טרור אסלאמי אנטי אמריקאים, ושדרוג הביטחון הלאומי של המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן, שהוא חיוני ליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

    *ב-1992-1989 היה רה"מ שמיר מטרה ללחץ ברוטלי והכפשות משוללות-יסוד מצד הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר, במטרה להימנע מבנייה מעבר – ולסגת - ל"קו הירוק". אילו היה שמיר ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון, נכנע ללחץ האמריקאי, מתגמש, מקפיא, או נסוג מרכסי יו"ש, היה הופך את ישראל מנכס בעל כח הרתעה נגד ארגוני טרור ואיראן, המונע מפולת אזורית אנטי-אמריקאית, לנטל על ארה"ב; מ"סוכן ביטוח חיים" אמין של מדינות ערב הפרו-אמריקאיות ללקוח רופס של "סוכן הביטוח האמריקאי" – רוח גבית לאיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, תורכיה, רוסיה וסין ורוח נגדית לארה"ב. דבקות שמיר בעקרונותיו פגעה בפופולריות שלו בוושינגטון, אך שידרגה את ההערכה האסטרטגית של חוגים ביטחוניים ומדיניים בוושינגטון כלפיו וכלפי ישראל.

    השורה התחתונה

    *לחץ אמריקאי מהווה מבחן-מנהיגות לראשי ממשלות ישראל: האם יהדפו את הלחץ תוך היצמדות לעקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח, או ימתינו ל"אור ירוק", יקפיאו, יגמישו ויסיגו עקרונות אלו תמורת נוחיות קצרת-טווח.

    *מנהיגי-אמת אינם מקריבים עקרונות רעיוניים וביטחוניים ארוכי-טווח על מזבח פופולריות, שהיא תופעה המתפוגגת במהרה.

    *ביום סגריר ארה"ב תעדיף מנהיג מונחה-עקרונות, שאינו ממתין ל"אור ירוק" מוושינגטון וקורא תגר על לחץ אמריקאי, על פני "מנהיג" המתגמש, מקפיא וקורס תחת לחץ. ב-1991 השתתפתי בפגישת רה"מ שמיר עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, הסנטורים ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול. בסיום הפגישה אמר דול (שהיה סנטור שלא חסך ביקורתו מישראל) לרה"מ: "אתה יודע מדוע מנהיג הרוב ואני חלוקים עליך באופן גורף, אך מעריכים אותך מאד? כי אתה קשוח!"

    *במקביל למסע הלחצים של ארה"ב על ישראל בשנים 2016-1948, שלווו לעתים בצעדי עונשין כלכליים וביטחוניים, חלה הרחבה דרמטית של שתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ארה"ב לישראל, כתוצאה מאהדה שורשית של רוב תושבי ארה"ב ונציגיהם בשני בתי המחוקקים, כמו גם היכולות החריגות של ישראל בתחומי הביטחון והטכנולוגיה, והמודעות הגוברת לעובדה שתרומת ישראל לארה"ב עולה על היקף סיוע החוץ השנתי לישראל.

    *האם הנשיא ג'ו ביידן ילמד מתקדימים וימנע – ולא יחזור – על שגיאות העבר, תוך הימנעות מהפעלת לחץ על בעלת-ברית ייחודית, הנושא בחובו נזק לאינטרסים אמריקאים?

    *האם רה"מ נפתלי בנט נפעם מהערכות מזכיר המדינה, או מקבל אותן בערבון מוגבל (ביותר) על רקע הכישלון השיטתי של מחלקת המדינה (כולל מזכיר המדינה בלינקן) בהתייחסות למזרח התיכון?

    *האם רה"מ בנט דבק במורשת בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר שהבינו את הפער בין העמדות הפשטניות והשגויות של מחלקת המדינה לבין מציאות המזה"ת, נשמרו מ"מלכודת הפופולריות", לא המתינו ל"אור ירוק" מוושינגטון, הדפו – ולא התגמשו, הקפיאו או כרעו תחת – לחץ אמריקאי (בתנאים דמוגרפים, כלכליים וצבאיים נחותים בהרבה מהתנאים ב-2021), ולכן זכו להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, והעמיקו את שתופי הפעולה עם ארה"ב באופן חסר-תקדים, למרות חילוקי-הדעות והמתיחויות התכופים? 

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף