• מרדכי ליפמן: "טבריה: ליל הדמים. ערב יום הכיפורים תרצ"ט"

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - MotiL    
  • - תגיות:
  • טבריה: ליל הדמים. ערב יום הכיפורים תרצ"ט 

     ערב יום הכיפורים המר והנמהר ההוא, לפני 80 שנה, ב - 2 באוקטובר, מוצאי שבת, 1938, למד הישוב היהודי בארץ שוב, בדרך הקשה, על בשרו, את מחיר ההבלגה ואת מחיר השאננות*. האירועים דאז מבטאים בתמצית את תוצאותיה של מדיניות ה"השתקה", של ההגנה במסגרת ההבלגה הקדושה ואת כישלונה. 

    מרדכי ליפמן

     

    ביום הכיפורים המר והנמהר ההוא, לפני 80 שנה, ב - 2 באוקטובר, מוצאי שבת, 1938, למד הישוב היהודי בארץ שוב, בדרך הקשה, על בשרו, את מחיר ההבלגה ואת מחיר השאננות. 

    עד למועד האמור חי הציבור היהודי בטבריה, חיי שיגרה, לתומו, לצד הציבור הערבי. כשהוא אפוד בהינומה הקרויה הבלגה. הכלל השקרי: 'לי זה לא יקרה', כמקובל ביחסיו עם שכניו הערבים ה"טובים"... "תפס" לא רק בטבריה, כפי שיתברר להלן, אלא גם במקומות רבים אחרים בארץ.

    אלא שבטבריה, הוכנה ליהודים אפתעה מרה במיוחד, דווקא בימים הנוראים, דווקא שלושה ימים לפני יום כיפור. 

    בעיר השוקטה, שלשפת הכינרת , בשכונותיה הערביות ובכפרים הסמוכים, התארגנו, באופן שקט ויעיל, בחשאי,  כשלוש מאות ערבים צעירים. הם התאמנו, יש גרסה האומרת, בפיקודם של קצינים נאציים (פקודות בגרמנית נשמעו במהלך ביצוע הטבח), ובבוא המועד, כאמור, יצאו, סכיניהם בין שיניהם, למסע הרצח והדם. 

     

    את סיפור 'ליל הסכינים הארוכות'', הזה, השכיחו מאתנו. אין הוא מוזכר בספרי הלימוד ולא בהיסטוריה ה"רשמית", המסופרת לציבור על עלילות בני דודינו. 

    הפעולה כאמור החלה במוצאי שבת. כוח של - 74 ערבים, חדר לעיר דרך השכונה הערבית שמצפון- מזרח, ותקף את בניין בית המשפט המחוזי ואת משרדי הממשלה ששכנו לידו.

    כוח שני, גדול יותר (כאמור נטען כי היה תחת פיקוד של מפקדים נאצים), חדר לשכונת קריית שמואל, כאן התגוררו למעלה מאלפיים תושבים יהודים (רק 36 מהם היו חברי ההגנה).

    באותו לילה התייצבו למשמרת רק 15 איש מתושבי השכונה. הם איישו תשעה עמדות שמירה סביב השכונה.

    באזור הפריצה, שלמרגלות ההר מצפון, לא הוצבו שומרים. הפורעים הערבים חדרו לשכונה באין מפריע, טיפסו במעלה התלול בואכה בית הכנסת המרכזי. שם החלה "השחיטה הגדולה", מה שנקרא לימים "ליל טבריה"...

    במשך שעתיים שלטו הפורעים בשכונה. הם  רצחו את תושבי הבתים אליהם נכנסו, שדדו את תכולתם, והעלו את הדירות באש.

    פעולת התוקפים הייתה מאורגנת ומתוכננת היטב ורמת הביצוע הייתה כשל יחידה צבאית לוחמת.

    בשלב זה נכנס לתמונה קצין בריטי, אורד צ'ארלס וינגייט. וינגייט, שנקרא לימים "הידיד", הגיע לארץ-ישראל בספטמבר 1936. המטרה הבסיסית של הבריטים הייתה לכונן בא"י כוח צבאי יעיל שיאפשר הגנה, בין היתר על צינור הנפט, שהונח בתוואי שבין עיראק לחיפה. אלא שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וינגייט הפך להיות מעצב דרכה של ההגנה ואח"כ של צה"ל, בלחימה באויבים הקמים על היישוב לכלותו. את המסורת שהנהיג במסגרת הלחימה של פלגות הלילה, משמר צה"ל עד היום.

    בחודש מאי צורף לווינגייט סגנו, ברדין . הסגן הביא עמו עוד שלושה קצינים ושלושים חיילים בריטיים מתנדבים. אליהם צורפו כשמונים מתנדבים, חברי ההגנה ועוד חברי ישובים בעמק יזרעאל. הפעילות נפרסה על שטחים גדלים והולכים, למעט, כן, ניחשתם נכון - טבריה... שנפלה, אפשר לומר, בין הכסאות. 

     

    הפוגרום בטבריה נתאפשר אם משום שקובעי המדיניות סברו כי מצוי בה כוח מגן מספיק (...אותם 15 איש כנ"ל), אם משום שהנהגת הישוב היהודי בעיר וגם הפיקוד המקומי של ההגנה, לא היו עירניים די הצורך. ואם בשל העובדה כי רעיון ההבלגה חילחל, כאמור עד לרמות הבסיסיות ביותר, של חברי ההגנה. לאחר אירוע הדמים התברר, איך לא... כי גם המודיעין היה לקוי. כן. גם אותם אלה האחראיים לו, היו שבויים בכבלי הקונצפציה.... 

    עיקר מעייניו של וינגייט היו בגליל. הוא הקים ארבעה משלטים של יחידות משנה, בתל עמל, בגבע ובכנרת. את מפקדתו הקים בעין חרוד. בכול משלט הוצבו שתי מחלקות של אנשי פלגות הלילה. בהמשך נוצרו גם שלוחות צפוניות יותר בחניתה ובאיילת השחר. פעילותם נשתכללה משהחל המודיעין הבריטי ואנשיו לנפק לו מידע מן השטח, באמצעות רשת המודיעין המשופרת שהייתה לשרות זה, וכהכנה לפעילות נרחבת יותר. זו  התקיימה בחודש יולי 1937. אנשיו פשטו אז על כאוכב אל האווא (שם נפצע), ועל יישובים ערביים נוספים. 

    בשטח נספרו כתשעה הרוגים מאנשי הכנופיה, והתברר עוד כי הפורעים, ובראשם מנהיגם שייך נאיף זועבי, נסו, משדה הקרב, ועמם פצועים רבים.

    המסקנות שנבעו מאירועים אלה, גרמו לווינגייט לאמץ טקטיקה שהפכה להיות אופיינית לכל פעולותיו בהמשך: לחימה בכוחות קטנים, בהפתעה, בלב שטחם של התוקפים, ובחסות הלילה. מרבית פעולותיו הסתיימו באבדות כבדות לפורעים.

    הידיעה, על הטבח בטבריה, הגיעה לקצין משטרה, בשם דב בן אפרים. האיש מיהר לחזור לעיר, והזעיק את אנשי פלגות הלילה של וינגייט מעין- חרוד. אלה החלו ברדיפה אחרי הפורעים. במהלך הלילה הגיעה תגבורת  שכללה 18 נוטרים, במשוריין מעמק -הירדן .

    הנוטרים נכנסו לקרב עם הכנופיה והרגו ששה מהם, ביניהם ערבים מטבריה, מג'דל ושבט הע'וורנה, שליד ראש- פינה.

    פעולת העונשין של וינגייט  

    הכוחות של וינגייט פנו לכפר חיטין ממנו יצא חלק גדול הפורעים.  

    וינגייט שהגיע לשם, פצוע (בפעם השנייה), מקרב אחר, ליד דבוריה, וחייליו, פעלו מהר וללא היסוס. הם אספו את הגברים בכפר, מהם בחרו עשרה ולאחר הליך שיפוטי, פקד וינגייט להוציאם להורג. הרושם שהותירה תגובה זו בכפרי הערבים בגליל היה עז. יש הקושרים את הבריחה ההמונית של הערבים מכפריהם בגליל, עשר שנים מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, ב- 1948, באותם מאורעות דמים בטבריה ובגליל. ובאותה תגובה חריפה שהגיבו אז היהודים. מאז לא התיר הפיקוד הערבי התקפות על ערים ויישובים יהודיים בגליל.  

    האסון בטבריה, שבו נרצחו 19 יהודים ובכללם נשים וילדים (11), הותיר את רושמו הכבד על היישוב כולו. המפקד המקומי של ה'הגנה', הודח. במקומו נשלח השומר המיתולוגי, יונה רסין. עליו הוטל התפקיד לשקם את הגנת העיר שהוכתה בהלם.

    לאחר הרצח ההמוני הובאו גופות הנרצחים, לקבורה בקבר-אחים בבית העלמין העתיק בטבריה.

    הפעולה הרצחנית האמורה, אורגנה בקפידה. אבל היא לא הייתה הראשונה. במסגרת "המרד הערבי הגדול", שהחל בעשור הקודם, על פי פקודתו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני,  בוצעו פעילויות טרור רבות ביישובים יהודיים (מוצא, חברון, צפת), ובישובים ותחבורה בדרכים, בכל רחבי הארץ. גם ניתוק קו הנפט עיראק – נמלי הים התיכון, היה בראש מעייניהן של הכנופיות הערביות (אף שהדבר לא צלח בידיהם). 

    המרד הלך ודעך בשנות ה – 40 המוקדמות. גרמו לכך הידיעות כי פעילות המופתי בגרמניה וההסכם שנחתם עם היטלר, יביאו ממילא לפתרון ה"בעיה היהודית", גם כאן בארץ. וגם בשל תפנית עמוקה שהחיל השלטון הבריטי על דפוסי פעולתו הוא. זו נעשתה בשני צירים: האחד עונשים קשים על כפרים ופעילים ערביים, עד כדי הטלת עונשי מוות, על הפורעים שנתפסו. הציר השני היה מדיני בעיקרו. הממשלה הבריטית הוציאה לאור מסמך שנודע לימים כ"ספר הלבן". מסמך זה ביטא פניית פרסה של מדיניותה בא"י – ביטול למעשה של כל ההסכמות וההחלטות בדבר בית לאומי ליהודים, הפסקת העלייה היהודית לארץ, וקיצוץ דרמטי בזכויות ההתיישבות של היהודים כאן. 

    וינגייט עצמו עזב את הארץ כעבור שנתיים וחצי בלבד (26 במאי 1939), כציוני נלהב. הרושם שהשאיר אחריו על היהודים היה גדול. הוא חינך ואימן דור של לוחמים, עזי נפש, שרבים מהם היו למפקדיו הבכירים של צה"ל, בעשורים הראשונים לקיומו

    רבות המסקנות שניתן להסיק היום, ערב יום כיפור מאירועי טבריה המדממים דאז. אפשר גם לסכם אותן במשפט אחד: זו הייתה ההבלגה וזה היה פישרה. 

    *ההכרזה הפורמלית, על סיום ההבלגה ניתנה במועד הקמת קיבוץ מעלה החמישה (לפני 81 שנים, ב-14 בנובמבר 1937). ההתנחלות/הקיבוץ הוקם בעקבות רצח פועלים יהודים במקום, על ידי פורעים מהכפרים הסמוכים. (יש אומרים שידם של פורעים מהכפר הסמוך קולוניה, הייתה בפשע המתועב. אותה קבוצת פורעים הייתה אחראית גם לרצח הנתעב שבוצע ע"י פורעים ערביים במוצא הסמוכה, כעבור שנה. בקרב קצינים בצה"ל, שעמדו בראש הכוחות שכבשו את הקסטל ואת קולוניה (היום מבשרת ציון), במלחמת ששת הימים, הייתה זו הנחה מקובלת. עד אז וגם תקופה לא קצרה לאחר מכן, הייתה להבלגה השפעה משתקת על רבות מתכניות התגובה (לא על כולן, כפי שסופר לעיל, ולא על פעילותו של אצ"ל במהלכה), ועל המוכנות של ההגנה. את הוויכוח ההיסטורי על מקומה של ההבלגה, בתולדותיו של היישוב היהודי בא"י, ובסיוע רעיוני לגיבוש "הספר הלבן" הבריטי, עוד מוקדם לסכם.   

    otmoti@netvision.net.il

  • תגובות 

חזרה לראש הדף