• דבר תורה לפרשת ויחי- ואני בבואי מפדן

    {{report.count}}  {{report.countcommenttotal}} 
  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - תגיות:
  • את דבר התורה הנפלא הבא שמעתי מפי מורי ורבי, הרב משה גנץ שליט"א, ר"מ בישיבת שעלבים ותלמיד חכם גדול, והוא גם כתוב בספרו החשוב "פני שבת" על פרשות השבוע.

    בפרשתנו מסופר על יעקב שמבקש מיוסף שלא יקברוהו במצרים, אלא יוליכו אותו לארץ ישראל,  ויקברוהו במערת המכפלה. והנה בסיום בקשתו זו מוסיף יעקב את הדברים הבאים "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". רש"י במקום מפרש דברי אלה כדברי התנצלות של יעקב ליוסף-

    " ואני בבואי מפדן - ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם.  ...ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון. עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה.  ואקברה שם- ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה. כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה, ובוכה ומבקשת עליהם רחמים. שנאמר – "קול ברמה נשמע" וגו', והקב"ה משיבה – "יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם".

    בתלמודי התורה של תינוקות של בית רבן בארצות אשכנז, "חיידרים", היה מקובל ללמוד את החומש עם פרוש רש"י, וכשהגיעו לדברי רש"י הללו נהגו לקרוא אותם בניגון מיוחד מרגש ושובה לב.

    וכך מתאר המשורר שמשון מלצר בבלדה שלו 'אשירה לרש"י':

    - - - והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבואי מפדן . . .

    שרנו כלנו בחום ברננה, בנגון היוצא מן הלב:

    ואני – ואני יעקב, בבואי – כשבאתי, מפדן – היא פדן-ארם, מתה – נפטרה, עלי – בגללי, רחל – רחל אמך. . .

    ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען,

    ולא כך עשיתי לאמך . . . ויודע אני שיש בלבך עלי,

    דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם . . . כשיגלה נבוזראדן . . .

    שרנו כלנו בחום, ברננה, בנגון היוצא מן הלב –

    מלבו של יוסף, שאמו נקברה בשדה בצדי הדרכים,

    מלבו של יעקב, שהאהובה והנעימה גם במותה ממנו נפרדה.

    מלבה של רחל, היוצאת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים,

    מלבם של ישראל, שהגלום שבאים כבולים בשלשלאות של ברזל,

    ומלבו, כביכול, העונה לרחל: יש שכר לפעולתך . . .

        

    והנה, דברי רש"י הללו הגיעו גם אל לבו של מי שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית אחרי הרצל, מקס נורדאו. הלה היה רופא מתבולל בפריס, וכל העניין היהודי היה רחוק ממנו מרחק רב. והכל השתנה בעקבות מפגש עם ילד יהודי אחד.

    וכך מתאר פרופ' אברהם שמואל יהודה בספרו (מביאו הרב גנץ בספר "פני שבת" הנ"ל):

    בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו בגרמנית נאום ארוך, בו שלב כמוטו את שלוש המלים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל, איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים. ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אשה מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלשה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת, הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב"חדר", זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש - שאני הבנתי מהגרמנית שלי - אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.

    יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים". יש מערת המכפלה. אברהם יצחק שרה רבקה שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש"י – וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10 – ומביא דברי חז"ל שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר - אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. רבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. וא-להים יענה לה – "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם".

    אני, מספר ד"ר מקס נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסבותי את פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

    בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל". מיד נעניתי.

    כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיני דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: "ושבו בנים לגבולם"!

     

  • תגובות 

חזרה לראש הדף