• "מורשת רבין ופרס, ההיית או חלמנו חלום ביעותים".

  • כתב - MotiL    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • "מורשת רבין" (ופרס), ההיית או חלמנו חלום (רע)

    השבוע לפני 26 שנים, ביום רביעי 19 באוקטובר 1994, בוצע פיגוע התאבדות באוטובוס קו 5 של חברת דן ברחוב דיזנגוף, תל אביב.. סמוך לפינת הרחובות דיזנגוף ואסתר המלכה. כ-100 מטרים צפונית לכיכר דיזנגוף.  בפיגוע נרצחו 22 בני אדם ונפצעו עשרות. (פורסם שוב ביום 21.10.20).


    וכחמישה חדשים לפני האירוע
     האמור.
     ב-23 במאי 1994, פחות משנה לאחר אוסלו הראשון, נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בעיר הדרום אפריקנית. הנאום שנישא בפני קהל שרובו היה מורכב מסטודנטים ערבים שלמדו בדרום אפריקה, הוגדר כנאום הסתה. ערפאת "הישן", התנער ממחצלותיו. הוא "תיבל" את דבריו בהתבטאויות קשות מבחינת ישראל. כך לדוגמה התייחס בנחרצות אל ירושלים כאל בירת פלשתין הנצחית. אמר מפורשות כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים וחמור במיוחד: "לא נוותר על זכות השיבה, והסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייבה", אותו הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש היהודי, הסכם שהפרתו על-ידי מוחמד, לוותה בשפך דם אכזרי.


    בימים הקרובים יציינו ממשלת ישראל ומשפחת רבין את יום השנה ה – 25, לרצח יצחק רבין ז"ל (4 בנובמבר 1995).
    במועד זה צפות ועולות, מטבע הדברים, שאלות משאלות שונות. המרכזית שבהן מתייחסת לבירור המובעת בכותרת דלעיל:  מהי מורשת רבין? לא נפרוש כאן את מלוא היריעה. לרבין זכויות רבות בהיסטוריה של מדינת ישראל. בחינת תפקודו שלו ושל שמעון פרס בתקופת הסכמי אוסלו, מחייבת, באספקלריית השנים שעברו מאז, בחינה מחודשת ומדוקדקת של הסכמים אלה. אין להתחמק מבירור מידת הצלחתו או כשלונו של הצמד רבין/פרס. כאשר שאלה זו לפותה ללא הפרד בשאלה מה הביאו לנו בכנפיהם הסכמי אוסלו כשלעצמם.
    שנת 1994, חדשים ספורים אחרי הסכם אוסלו הראשון (20.8.93) הייתה גם השנה בה הלמו הפלשתינים בישראל ובתושביה, ללא אבחנה,  תוך הפרת כל האמירות, ההבטחות וההסכמים, שנחתמו, או שהיו בתוואי התכנון הקרוב לחתימה, של רבין ופרס.
    את הארץ שטף גל דמים. ערפאת, נחוש בדעתו להחמיר את המאבק בישראל. ואכן את מגמת הדמים הזאת שרטט ערפאת כבר ב-23 במאי 1994, פחות משנה לאחר אוסלו הראשון.
    ערפאת: הכתובת שעל הקיר. אותיות קידוש לבנה
    חמישה חדשים לפני אירוע ההתאבדות האמור לעיל בת"א, 2000 ק"מ משם, בעיר הדרום אפריקנית הגדולה, יוהנסבורג, נשא ערפאת את "נאום יוהנסבורג", בפני קהל שרובו היה מורכב מסטודנטים ערבים שלמדו בדרום אפריקה. מאוחר יותר הוגדר נאום זה כנאום הסתה. אלא שלא "רק" הסתה הייתה בדברים שנשא הראיס. אלא התייחסות מפורשת לאופי המאבק העתידי של הפלשתינים בישראל. ערפאת "הישן", התנער ממחלצותיו החדשות. הוא "תיבל" את דבריו באמירות מפורשות על העתיד שהוא "מתכנן" לישראל. כך לדוגמה התייחס בנחרצות אל ירושלים כאל בירת פלשתין הנצחית. גם הצהיר על חזרתו למקורות המוסלמיים/הדתיים של המאבק. הוא נסמך הפעם לראשונה על הנביא מוחמד, ועל האופן המדמם בו ניהל  את מלחמת הקודש שלו ביהודי חודייבה. לאוזניים מוזיקליות, לו היו רבין ופרס מצויידים בהן, לאמירה זו פירוש אחד: ערפאת חזר בתשובה, חזר בו מכל ההסכמות עם ישראל, אף נשבע אמונים לאל אקצא... כאשר הממסד הדתי/הערבי באיו"ש מתגייס לעזרתו, ומספק לו את הסממן הדתי הנחוץ.
    ערפאת משרטט תכנית פעולה. לראשונה, נשק בלתי קונבנציונלי: המתאבדים  
    בתכנית הפעולה ששורטטה ע"י הראיס:  הג'יהאד יימשך. היעד המרכזי הוא "כיבוש ירושלים". והחמור במיוחד: "לא נוותר על זכות השיבה, עוד הוסיף: הסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייבה", אותו הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש היהודי. הפרתו לוותה בשפך דם אכזרי, ולמעשה השמדת השבט כולו ע"י מוחמד.  
    לימים התברר כי ערפאת אכן לא בזבז את זמנו. מיד לאחר שחזר ליריחו, החל לארגן כאן, הוא ואנשיו, סדרת פיגועים קשים במיוחד: הפעם כלל בתכניותיו הגברת השימוש בנשק בלתי קונבנציונאלי: המתאבדים. השאהידים. מונח אותו העניקו להם אנשי הדת, שפעלו במצוותו.
    לישראל, בשלב ההוא, לא הייתה כל תשובה לשימוש שעשו הפלשתינים בחיי אנשיהם הם.
    רבין הופתע שוב.
    רבין לא ידע. הוא לא ידע
    בישראל, כאמור, לא ידעו על הנאום. למרות שתוכנן ע"י הפלשתינים זמן רב מראש.  האירוע הוקלט באופן אקראי לחלוטין על ידי עובר אורח מזדמן, והגיע, שוב באקראי, ללשכתו של רה"מ דאז, יצחק רבין, כעבור שבועיים. עוד מספר ימים חלפו בהמתנה לתרגומו לעברית. במועד ההוא לוותה נחיתת המסמך המאוחרת על שולחנו של רה"מ, בנזיפה קשה. רבין גער, אדום כולו מכעס, לדברי עד ראיה, בישיבת הממשלה באנשי המודיעין. הוא חזר על כך בשנייה, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.  
    מאוחר יותר כאשר דלף נאום ערפאת לתקשורת, הוא עורר זעזוע, גם בחוגי שמאל שונים בארץ. יוסי שריד, מראשי השמאל, אמר בכנסת כי... "על ערפאת להתנצל, הוא חרג בנאומו מהמוסכם עם ישראל". בכך הוכיח שוב שריד, שהיה איש אמונם של רבין ופרס, חוסר הבנה מוחלט לדרכו המתפתלת של הראיס, ולמסלול החדש אותו בחר עכשיו, ואשר אותו הגדיר שוב, בבהירות, ככזה שיהיה רווי בדם.  
    ערפאת הבטיח וגם ביצע. האינתיפאדה השנייה הייתה חמורה לאין שיעור מקודמתה. הנשק הבלתי קונבנציונאלי, שאותו הפעיל, מבלי שישראל תהיה מוכנה לכך – נשק    המתאבדים, עשה שמות במוראל האזרחי.
    אוזני רבין ופרס לא היו כרויות לנאמר באירוע הזה. שמעון פרס נכשל שוב כאשר ערפאת סרב, למרות הבטחה מפורשת, מלווה בתקיעת כף, לכלול בוועידה הקרבה של אש"ף, מחיקת ההתחייבות של תנועתו במצעה לפעול לחיסול מדינת ישראל, כיעד מרכזי שלה. גם פרס לא הסכין להבין, או לא רצה להבין כי ערפאת נחוש בהחלטתו להלחם נגד ישראל עד כלותה.
    הסכמי אוסלו ועוד יותר תוצאותיהם המדממות, היו בחזקת כשלון. ערפאת הצליח בתכנון מהלך הונאה גדול, ובהוצאתו אל הפועל. הוא הוביל בכחש את שני המנהיגים האחראיים לתהליך השלום. היו אלה מנהיגים שלא הקשיבו, אולי לא רצו להקשיב,  לצלילים הצורמים שבאו מכיוונם של הפלשתינים, וכאלה היו בשפע. תהליך זה מעולם ומלכתחילה לא היה בר ביצוע, בעטיו של הראיס.
    מרְפא זוטא למצב שאליו נקלעה ישראל, בעטיין של השגיאות החמורות, שעשה הצמד הנ"ל דאז, נוצר עכשיו, בחדשים האחרונים, כאשר יזם נתניהו והוציא לפועל את "השלום תמורת שלום", עם האמירויות ועם סודן.
    הסכמים אלה החזירו את הפלשתינים למשבצת הראויה ולפרופורציות הנכונות, ואולי בזכות עובדה זו הם יאותו לחדש את המשא והמתן המדיני עם ישראל, הפעם ללא הצבת זכות השיבה, תנאי שהיה תמיד מחסום בלתי עביר לעצם קיום התהליך המדיני עמם.
    אולי.

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף